Stellusz place

מיצב וידאו חדש של טליה לביא — מוזיאון תל אביב לאמנות

יש תערוכות שמצליחות לעצור אותי בדיוק במקום שבו אני נמצאת — באמצע שגרה עמוסה, באמצע מחשבה, באמצע נשימה. משל החמ״ל היא אחת מהן

יש תערוכות שנכנסות ללב עוד לפני שמסיימים לצפות בהן. משל החמ״ל, מיצב הווידאו החדש של טליה לביא, הוא בדיוק מסוג היצירות שמותירות את המבקרת איתן גם הרבה אחרי שהאור נדלק. בתוך מרחב חשוך ומדויק לוקחת אותנו לביא אל עולם כמעט בלתי נראה — עולמן של התצפיתניות ששירתו בגזרת עזה, נשים צעירות שנשאו על כתפיהן אחריות כבדה ונעו בין ראייה לשתיקה, בין ידיעה לבין חוסר אונים

פרטי התערוכה

שם: משל החמ״ל / התצפיתניות של גזרת עזה אוצרת: מירה לפידות עוזר אוצרת: עמית שמאע תאריכים: 18.11.2025–11.4.2026 מיקום: הגלריה לרישום והדפס, בבניין ע״ש שמואל והרטה עמיר, מוזיאון תל אביב לאמנות

על המיצב

המיצב נוצר על ידי הבמאית טליה לביא, שחתומה בין היתר על הסרט “אפס ביחסי אנוש”. היצירה מורכבת מ־10 עדויות של תצפיתניות ששירתו בין השנים 2016–2024. עדויות חשופות, אישיות ולא פעם מטלטלות, שמציגות את המורכבות של שירות צבאי שבו הרגעים הקטנים קובעים חיים שלמים

אורך המיצב הוא שעה, והקרנותיו מתחילות 15 דקות לאחר כל שעה עגולה — 10:15, 11:15, וכן הלאה — מה שמאפשר כניסה מחודשת וזורמת למעגל הסיפורים

תוכן ומסרים

לביא בונה מעין “פסיפס של ראייה

תיאור חייהן של נשים צעירות בתוך מערכת צבאית הדורשת מהן אחריות עצומה. שאלות של גורל, מקריות, אשמה וחמלה. תהליך הראייה — לא רק טכני, אלא רגשי, מוסרי ותודעתי. הקשרים שנרקמים בין התצפיתניות במשמרות הארוכות, שיחות שנפתחות גם ללא מבט ישיר, ויוצרות מרחב אנושי בין המוניטורים. הדילמות האתיות של מי שרואה הכול אך אינה יכולה להתערב: מה המשמעות של עדות? מהי אחריות? מהי אנושיות בתוך מערכת היררכית וסוערת

מקור, תמיכה ופיתוח עתידי

העבודה מנצלת ארכיון רחב של מאות עדויות שאספה לביא במהלך השנים — בסיס למיצב, אך גם למיזמים נוספים

סרט עלילתי בהפקת ספירו סרטים. סדרה תיעודית בשיתוף הבמאיות מיכל ורשאי וטל ברדה

התערוכה נעשתה בתמיכת Alan ו-Caroline Howard ובתמיכת מועצת הפיס לתרבות ואמנות

טליה לביא — המשך של יצירה נשית ביקורתית

לביא מוכרת בזכות יצירתה החדה והרגישה על שירותן של נשים בצה״ל. גם כאן היא בוחרת להתמקד בקולות שבדרך כלל נותרים מחוץ לפריים — נשים בתפקידים שקטים, אך קריטיים, שנמצאות בלב ההתרחשות מבלי להיראות

המיצב מעניק להן מרחב, קול, נוכחות — ומזמין אותנו להתבונן מחדש לא רק בהן, אלא גם בעצמנו: במה אנחנו בוחרים לראות, מה אנחנו בוחרים לא לראות, ומה המשמעות של עדות בימים שבהם הכול נרשם